הרבה הורים פונים אליי בהתחלה עם משפט דומה: "תעזרי לי איתו". מאחורי המשפט הזה עומדת הנחה נפוצה, שאם משהו בתקשורת המשפחתית לא עובד, צריך לתקן את הילד, או לפעמים את ההורה. אבל בשנים שאני מלווה משפחות, ראיתי שוב ושוב שזה לא ככה. תקשורת היא אף פעם לא של צד אחד. המטופל האמיתי הוא לא המתבגר, ולא ההורה. הוא הקשר שביניהם.
מה זה בדיוק אימון משפחתי
בניגוד לאימון אישי, שבו אני נפגשת עם אדם אחד, ובניגוד להדרכת הורים, שבה אני עובדת עם ההורים בלבד, אימון משפחתי מביא את שני הצדדים לאותו חדר, באותו זמן. הורה ומתבגר יושבים ביחד, ואנחנו עובדים על הקשר עצמו, לא על מה שכל אחד צריך "לתקן" בנפרד, אלא על איך בונים מחדש שפה משותפת, אמון, ויכולת להיות באותו צד גם כשחולקים על משהו.
למה זה שונה מלשבת ולדבר בבית
אתם בטח כבר מנסים לדבר בבית. רוב המשפחות שמגיעות אליי כבר ניסו. הבעיה היא שכשקונפליקט כבר בעיצומו, קשה מאוד לשני הצדדים לצאת מהתפקידים הקבועים שלהם, ההורה שמנסה "לשכנע", המתבגר שמרגיש "מואשם". אימון משפחתי נותן מרחב עם כללי משחק אחרים: יש מי שמלווה את השיחה, שדואג ששני הצדדים באמת נשמעים, ושהשיחה לא נופלת חזרה לדפוסים הישנים.
איך זה נראה בפועל
אנחנו עובדים לפי אותם עקרונות שמנחים אותי בכל תהליך. קודם מוודאים שאנחנו באותו צד, לפני שמגיבים מנסים להבין מה עומד מאחורי מה שנאמר, ולפעמים, כשהשיחה מתחממת, לוקחים טיים־אאוט טקטי. לא כדי לברוח מהנושא, אלא כדי לחזור אליו רגועים יותר. משם בונים ביחד תוכנית, לא כזו שההורה קובע והמתבגר מקבל, אלא כזו ששניהם שותפים לה.
למי זה הכי מתאים
אימון משפחתי מתאים במיוחד כשהקושי הוא לא אצל המתבגר בלבד ולא אצל ההורה בלבד, אלא בתקשורת עצמה. כשכל שיחה הופכת לוויכוח, כשיש תחושת ריחוק שקשה להסביר, או כשאירוע ספציפי (משבר, שינוי, גילוי) שיבש את האמון בין הצדדים. כל משפחה שמרגישה שהיא "מדברת בשתי שפות שונות" יכולה למצוא כאן דרך חזרה זו לזו.
הפתרון, כמו שאני אוהבת להגיד, לא נמצא אצל ההורה לבד וגם לא אצל המתבגר לבד. הוא נבנה במרחב שביניהם, צעד קטן אחד בכל פעם.
