מהמחקר לחיי היומיום: מה עומד מאחורי שיטת פתרון משותף

הרבה הורים שואלים אותי, בשלב כזה או אחר: "זה נחמד, אבל זה עובד?" זו שאלה לגיטימית, ואני מבינה אותה. גם אני, לפני שאני מביאה כלי כלשהו הביתה שלי או לקליניקה, רוצה לדעת שהוא לא רק מרגיש נכון, אלא גם מבוסס על משהו אמיתי.

שיטת פתרון משותף לא נולדה משום מקום. היא נבנתה על גבי ארבעה גופי מחקר שונים בפסיכולוגיה ההתפתחותית וההורית, שכל אחד מהם תרם לה שכבה אחרת. אני רוצה לקחת אתכם הפעם מאחורי הקלעים, ולהראות מאיפה כל עיקרון בשיטה שלי באמת מגיע.

כשהילד "מתפרץ", הוא לא בוחר להתפרץ

רוס גרין, פסיכולוג אמריקאי, פיתח גישה שנקראת Collaborative Problem Solving, פתרון בעיות בשיתוף פעולה. הרעיון המרכזי שלו פשוט, אבל הפוך על הראש ממה שרובנו גדלנו עליו: ילדים מתנהגים טוב כשהם יכולים. כשמתבגר "מתפוצץ" על עניין שנראה לנו זעיר, זה כמעט אף פעם לא עניין של רצון רע. זה סימן שחסר לו באותו רגע כישור מסוים: לווסת רגש, להתמודד עם תסכול, להגמיש חשיבה כדי להתמודד אחרת.

זו בדיוק הסיבה שבשיטה שלי העיקרון הראשון הוא אותו צד. לא הורה מול ילד. שני אנשים שמנסים לפתור יחד בעיה שגדולה מכל אחד מהם לבד. וזה גם הבסיס לעיקרון הבנה לפני תגובה: לפני שמגיבים להתנהגות, שואלים מה עומד מאחוריה.

למה חשוב שההורה "יראה" את הילד, לא רק יגיב אליו

פיטר פונאגי, פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי בריטי, חקר משהו שנקרא Reflective Functioning (תפקוד רפלקטיבי), כלומר היכולת ההורית לעצור רגע ולשאול "מה עובר על הילד שלי עכשיו, מבפנים?" לפני שמגיבים להתנהגות עצמה. המחקר שלו מראה שוב ושוב שילדים שההורה שלהם מסוגל "לראות" אותם ברמה הזו, לא רק את מה שהם עושים, אלא את מה שהם מרגישים, מפתחים ביטחון עצמי וויסות רגשי טובים יותר, גם כשההורה לא מושלם.

זה בדיוק מה שאני מנסה ללמד הורים. לא להגיב מיד לדלת שנטרקת, אלא לעצור שנייה ולשאול מה היא אומרת. זה לא תמיד קל, ולפעמים זה דורש בדיוק את הטיים־אאוט הטקטי: לצאת רגע מהמגרש, להתאסף, ולחזור עם ראש פנוי יותר.

מה גורם למתבגר באמת לרצות לשתף פעולה

אדוארד דסי וריצ'רד ראיין פיתחו את Self-Determination Theory, תיאוריית ההכוונה העצמית. לפי המחקר שלהם, מוטיבציה אמיתית ובת־קיימא (בניגוד למוטיבציה שמבוססת על פחד או תגמול חיצוני) נבנית משלושה צרכים בסיסיים: תחושת מסוגלות, תחושת שייכות, ותחושת אוטונומיה, ההרגשה שיש לי בחירה אמיתית, לא רק הוראות.

זו הסיבה שבליבה של שיטת פתרון משותף אין "אני קובעת ואתם מבצעים". יש תכנון משותף. כשמתבגר שותף בבניית הפתרון, ולא רק מקבל אותו מוכן, הסיכוי שהוא באמת יאמץ אותו עולה משמעותית. זה נכון בקליניקה, ולמדתי את זה שוב ושוב גם בשנותיי בנבחרת ישראל על המגרש. שחקנית שהייתה שותפה לתוכנית המשחק משחקת אותה אחרת מאשר שחקנית שרק קיבלה הוראות.

מה עושים אחרי מריבה

אד טרוניק וג'ון גוטמן, כל אחד מכיוון אחר, חקרו את מה שקורה "אחרי" שהקשר נשבר לרגע (Rupture and Repair). התובנה המרכזית שלהם היא אולי המשחררת ביותר להורים: מריבות ורגעי ניתוק הם חלק בלתי נמנע מכל קשר קרוב, גם קשרים בריאים מאוד. מה שמבדיל משפחות שמתפקדות טוב הוא לא היעדר קונפליקטים, אלא היכולת לתקן אחריהם.

מכאן העיקרון החמישי בשיטה שלי: סיכום אחרי המשחק. בדיוק כמו שקבוצת כדורסל לא מסתפקת בלשחק את המשחק, אלא יושבת אחר כך ובוחנת מה עבד ומה לא, כך גם משפחה. לא צריך שהמריבה תיעלם בלי עקבות. צריך לחזור אליה, בשקט, ולהבין ביחד מה קרה.

למה זה חשוב לדעת

אני לא מספרת לכם את כל זה כדי להרשים אתכם בשמות של חוקרים. אני מספרת לכם את זה כי אני מאמינה שהורים שמבינים למה כלי מסוים עובד, מיישמים אותו טוב יותר ממי שרק קיבל הוראה לבצע אותו. השיטה שלי היא לא אוסף טריקים. היא מסגרת שמבוססת על עשרות שנות מחקר בפסיכולוגיה של קשרים, שמתורגמת לשפה של יום־יום: של דלת שנטרקת, של ריחוק, של התעלמות, של ארוחת ערב שקטה מדי, של רגע שבו אתם לא בטוחים אם לדבר או לשתוק.

וזה גם משהו שלמדתי בעצמי, קודם על המגרש ואחר כך בקליניקה. השיטה הכי טובה היא זו שאתם מבינים מספיק כדי לעשות אותה שלכם.